<h1>ארחות חיים הלכ' יין נסך סימן ל"ו</h1>
<h2>דף ל.</h2>
כתב הר"ם במז"ל בשם גאוני המערב שאם נתערב ביין של ישראל מעט דבש או שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל וכשכר ואינו מתנסך ומותר לשתות עם הגוי. והר' יונה כתב שאם נגע בו הרי הוא כיין נסך וכן הורו כל חכמי צרפת ואלימעא (?) ופרובינציא וקטלוניא ולא פקפק אחד מהם דבר מעולם וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל אם אין בו דבש כדי שיבטל טעם היין [הרי זה אסור]. וכתב שבמעט דבש או שאור אע"פ שאינו ראוי לנסך על גבי מזבח ולהם אינו מום. ואין אדם רשאי לטמא טהרותיו של חבירו ע"כ אמרו ז"ל שאם אמר לחבירו אני ראיתי שנגע גוי ביינך אינו נאמן לאוסרו עליו ואינו אסור אלא לאותו שראהו אמנם אם האומר נאמן עליו והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו טוב הדבר שיאמין בו ולא ישתה ממנו כך שמעתי. והר"י מקורביל ז"ל (כתב) ומי שהניח יינו ביד שומר השומר אומר לבעל היין נתנסך יינך נאמן ואם ישראל אחר אומרו הרשות ביד בעל הבית לומר (אני) [איני] מאמינך ומותר אפילו הוא מהימן כבתרי כך פר"ת ז"ל וכן נמי פירש ר"ת בשם ר' קלונימוס איש רומי בגיטין. וגם היה אומר ר"י בשם ר' יהודה שמלמדין [את בעל היין לומר שאינו מאמינו. ודוקא הכחשה דבעל היין מהניא אבל אם הוא שותק] שתיקתו אוסר לכל ואינה מועלת הכחשה מאחר אפילו להתיר לעצמו. אומר הר' אלחנן דאפילו בדבר שהיה לו לידע מ"מ אם הוא שותק לפי שעה ואח"כ מכחישו ואומר כי מה ששתק לפי שהיה מחשב (שהוא) [אם הוא] אמת לא הוי שתיקה כהודאה ע"כ ואם שתק נאמן. ואומר ר"ת ז"ל דוקא בדבר שיכול לידע ומה שאמרנו שאינו נאמן במכחישו בעל הבית היינו בדבר שאינו יכול להוכיחו אבל אם בא ואמר בא וראה הגוי עדין נוגע בו נאמן. והר' יעקב כתב שאם היה מאמינו לא היה מועיל אפי' היה מכחישו ועל זה נאמר ויראת מאלהיך.
<h2>דף ס:</h2>
גוי שזרק כלי או אבן לתוך היין מותר אפילו בשתיה ואפילו נתכון לנסך דכל שבזב טהור אינו עושה יין נסך. וכתב הר"ף ז"ל דה"ה אם זרק שם מים ברשע ע"כ. ואם נגע שלא בכונה או תינוק בן יומו גוי שנגע ביין לא אסרו אלא בשתיה.
<h2>דף סה:</h2>
יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות באכילה ואם היו מבקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נתן טעם בענבים אסורות אפילו בהנאה ואם לאו מותרות אף באכילה וכתב הרשב"א אם נדלדל חותמן של גרעינים הרי הן כמבוקעות. במה דברים אמורים בשנפל שם יין מרובה כדי שיהא נתינת טעם בכל הענבים פחות מכן מותרות מטעם כל מין [שנתערב עם מינו] (ומין) ודבר אחר רואין אותו מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. החרצנים והזגים אינם ממינו של יין ואפילו היה היין חדש. שאין הולכין אחר טעמן אלא אחר שמן וזה נקרא יין וזה ענבים ע"כ.
נפל על גבי תאנים מותרות לפי שהיין פוגם טעם התאנים נפל על גבי חטים אסורין באכילה ומותרין בהנאה ואין לבדקן בנותן טעם לפי שהן שואבות והיין נבלע בהם ולא ימכרם לגוים שמא יחזור וימכרם לישראל אלא כיצד יעשה עושין מהן פת למכור לגוים שלא בפני ישראל. ועכשו שאנו אוכלין פת של גוים אסור למכרו רק בחתיכות שאין לוקחין כיוצא בהן.
<h2>דף עג.</h2>
שמעי' מינה דהני תמדין שלנו או אפילו היין השני הנקרא טרש בלייק לא יאסר בנצוק שלו אם הוציאו ממנו בכלי אסור או אפילו נגע הגוי בקלוח שבחוץ דכל היכא דאיכא מיא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו והמים רבין עליו ומבטלין אותו ועל זה נהגו לתת קיתון של מים בגת או בחבית שאם יוציאו מן החבית יין בכלי אסור אם יש במים שבחבית כדי לבטל יין נסך שבכלי האסור הכל מותר. לפי שלא יהא חמור מיין נסך שנתערב בחבית שהוא מותר מטעם רואין את מינו וכו' וכן נמי פסקו הראב"ד והרשב"א ז"ל וביאר עוד הרשב"א ה"ה בגת בעוטה. אם נגע גוי בקלוח היורד רואין את היין הקלוח כמו שנתערב בגת וסלק את היין שבגת כמי שאינו וחרצנים וזגים וענבים שבגת רבין עליו ומבטלין אותו ע"כ. ויש שאוסרין אותן האייגדאש לעולם בנגיעת גוי בלבד מנצוק מהטעם שאמרנו וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל שלעולם יש בהן משום יין נסך ואפילו לא מצא בהן (כדמותו) [כדי מדתן] בד"א בשעצרן ברגל לפי שאחר דריסת הרגל ימצאו בגת גרעיני עינב שלא נדרכו כל עיקר אבל עצרן בגלגל ונתן שלשה ולא יצאו אלא שלשה וחצי אין כאן יין אלא (חמוץ) [קיוהא] בעלמא הוא אבל נתן שלשה ויצאו ארבעה הרי זה יין גמור ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב בשם רבינו ת"ם על אותן שמרי יין שיש להתיר גוי שהיה דוחה את החבית של שמרי יין בלא ישראל דחמרא פורתא במיא טובא לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא ולכתחלה אין לעשות כן.
